פרשת השבוע באתר חופש

למי שלא קרא - מומלץ לקרוא את ההקדמה

פרשת נח

בראשית ו' / 9 - י"א / 32

עיין ורשם ד"ר משה גרנות

בפסוקי ההקדמה לפרשתנו (ו' / 6-8) מוזכרת אכזבתו של האל על כי עשה את האדם: "ויינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, ויתעצב אל ליבו". אם היה צורך להוכיח את הטענה שהאדם ברא את האל בצלמו, הרי הקטע "התמים" הזה שלפנינו כאילו נועד לכך: האל ניסה לעשות דבר מה. הוא לא ידע מראש מה יצא לו מהמעשה שהוא עמד לעשות, ולאחר מעשה הוא לא מרוצה, הוא מצטער, ורוצה להחזיר את הגלגל אחורנית. זאת דמותו של האל הנעלה, זה שבמאמר יכול לברוא את העולם המדהים במורכבותו, ולהנהיגו בדרך הצדק והאמת?! הרי פה מתואר אל "חסר חוט שדרה" לחלוטין - אילו אדם מן היישוב היה בונה דבר מה, ומייד אחר כך חוזר בו והורס אותו, היינו מתייחסים אליו כאל שלומיאל חסר דעה! מהאל לא היינו מצפים שייתקל בהפתעות ואכזבות, היינו מצפים לקצת יותר ראיית הנולד! זאת ועוד, "הפתרון" של האל בעקבות "אכזבתו" הוא "הפשוט" והאכזרי ביותר שאפשר להעלות על הדעת: השמדה - "אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה, מאדם עד בהמה, עד רמש ועד עוף השמיים, כי ניחמתי כי עשיתים". זה לא מעשה נמהר מדי? בכל זאת, לברוא את האטומים על מרכיביהם הקטנים, את הדי-אן-איי, את המוח, את הדם, את האינסטינקט ואת התבונה, את הצער ואת השמחה, את האהבה ואת השמחה - ולמחוק כל זאת ברגע של זעם?! הרי יש גם דרכים אחרות להתגבר על "המחשבות הרעות" של האדם. לא עלה בדעת האל, למשל, לחנך את האדם? או לשנות איזה מרכיב כימי במוח כדי לעשות אותו בעל מחשבות טובות יותר?

ומהי המסקנה המתבקשת? האדם הפרימיטיבי שכתב את התעודה האומללה הזאת, ברא את האל בצלמו: אטוּם, אכזר ומרושע!

המבול
ציור שמן מאת הירונימוס בוש, צייר הולנדי, 1450-1516

מה שנראה מופרך בפרשה זאת במידה מופלגת הוא העמדה "המוסרית" המיוחסת לאל: "וירא אלוהים את הארץ, והינה נשחתה, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (ו' / 12), ובהמשך: "כי מלאה הארץ חמס" (ו' / 13). אין שום נימה של כאב על האסון הנורא שבא על העולם, לא מצד האל, ולא מצד נח, שהיה איש צדיק בדורותיו (ו' / 9). אם נשווה לעלילות גלגמש, שם מסופר על המבול בימי אותנפישתים (מקבילו של נח) בגירסה אלילית, נראה כי האלים בכו וקוננו על אובדן האנושות, וכן עשה אותנפישתים עצמו (עלילות גלגמש, לוח 11, שורות 116-126‏, 136-137; ראו: 'בימים הרחוקים ההם - אנתולוגיה משירת המזרח הקדום', בעריכת ש. שפרה ויעקב קליין, עם עובד 1996, ע' 280-281).

הקו "המוסרי" של הסיפור חד כתער: נח "מצא חן" בעיני ה', כי הוא "צדיק תמים", לכן הוא מציל עצמו ומשפחתו מהכחדה. האנושות חטאה, על כן היא נמחית מעל פני האדמה. ולא רק האנושות, אלא כל בעלי החיים שעל פני היבשה: בהמה, רמש ועוף השמיים (ו' / 7‏, 13‏, 17; ז' / 22-23), להודיעך כי המקרא מכיר ב"אחריות הפלילית" של בעלי חיים. בהמשך הפרשה שלנו כתוב שהאל דורש אחריות על דם שנשפך - לא רק מהאדם, אלא גם מהחיה (ט' / 5), ובמקום אחר "נענש" שור שנגח - בסקילה (שמות כ"א / 28-29). והרי אין דבר יותר חסר שחר מזה! לעומת זאת, לבעלי החיים שבמים יש "חסינות" מפני עונש האל, והמבול איננו פוגע בהם. וכל זאת מדוע? במה "האחריות הפלילית" של צב מים או כריש פחותה מזאת של לטאה או חרגול? למחבר הסיפור (שאמור להיות בעל מהלכים בעולמות העליונים!) פתרונים!

בסיפור שלנו יש עוד מספר פרטים מאלפים ב"ריאליזם" שלהם, כמו למשל, שנח היה בן 600 בעת המבול (ז' / 6), ושהוא נפטר בגיל 950 (ט' / 29, ראו גילים מופלגים גם בהמשך הפרשה: י"א 10-32); או שנח הכניס לתיבה שלו (מוטב - הגיעו בעצמם לתיבה בצו האל!), שממדיה 300 אמה אורך, 50 אמה רוחב, 30 אמה גובה (ו' / 15 - ז' / 3) את כל בעלי החיים שעל פני האדמה!

תיבת נח
מאת רפאל סאנציו, מגדולי ציירי איטליה, 1483-1520
פרסקו, ארמון האפיפיור, הוותיקן, רומא

יבוא מי ויטען: מדוע הדקדקנות הזאת? הרי מדובר במיתוס, ומיטב המיתוס - כזבו. הטענה הזאת בצדק יסודה, אלא שלא כך מוצג הסיפור שלפנינו בפני הקורא - הוא מוצג כ"היסטוריה אלוהית", שהמאמין צריך להטמיע את לקחיה, ואפילו השכל הישר יאמר לו שאין לדברים שחר - בכל זאת עליו לקבלם כאמת שאין לערער עליה. מכאן נובעת התקלה הנוראה של האמונה הדתית: אנשים מתרגלים להצביע על בדותות גמורות כעל האמת בהתגלמותה.

המבקרים ההרמוניסטיים של המקרא נוטים להשוות את סיפור המבול במקרא אל סיפור המבול המשובץ בעלילות גלגמש, כשהדגש על "עליונות" הסיפור המקראי על פני הסיפור האלילי. הראיתי לעיל כי לפחות מן הטעם המוסרי יש יתרון לסיפור האלילי, בו האלים והניצול (אותנפישתים - הוא מקבילו של נח) בוכים על הכחדת המין האנושי, דבר שנעדר לחלוטין בסיפור המקראי. דוגמה "ניצחת" לעליונות הסיפור מוצאים ב"התנהגות" האלים לאחר המבול בעלילות גלגמש - "האלים הריחו את הניחוח הטוב, האלים כמו זבובים נקהלו על בעל הקורבן" (עלילות גלגמש שורות 160-161; ראו בספר הנ"ל ע' 282). השוואת האלים לזבובים מנמיכה, כביכול, את החשיבה האלילית לעומת החשיבה המונותאיסטית, ולא היא! ראשית, גם האל על פי האמונה המונותאיסטית "נהנה" מריח הניחוח: "וירח ה' את ריח הניחוח, ויאמר ה' אל ליבו: לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (ח' / 21). ובכן, מה שמשכנע את האל לא לחזור על השמדת האנושות בעתיד הוא ריח הבשר החרוך של הקורבן - וזה היתרון?! לאחר שהריח את ריח הניחוח, הייתה פתאום "הארה" לאל, והגיע למסקנה שאין טעם להשמיד את האנושות לשם תיקונה - כי אין לה תיקון! משל כחרס הנשבר! האם לא יכול האל לשער זאת לפני שגרם לחורבן הנורא?! למספר האלילי לא היו יומרות למצוא הגיון ו"מוסר" אצל אלי מרום: הוא מביט על העולם, ורואה שאין כל קשר בין התנהגות האדם ובין גורלו, ולכן הגיע למסקנה המתבקשת - אם יש אלים בעולם, והם מנהיגים אותו, הרי שהם עושים זאת מתוך גחמות בלתי מובנות לחלוטין! אין מה לצפות מהם יותר מאשר מזבובים שנדבקים אל ריח הבשר החרוך! יקרא הקורא וישפוט - לאיזו חשיבה מן השתיים יש יתרון על רעותה.

המבול
ציור שמן מאת פיודור ברוני, 1799-1875
צייר ופסל יליד איטליה, חי וצייר ברוסיה

מפסוקים 1-7 בפרק ט' הסיקו חז"ל (סנהדרין נ"ו) כי בני נח הצטוו על שבע מצוות ("שבע מצוות בני נח"), שעל פי הרמב"ם, כל בן נח המקיימן - יש לו חלק לעולם הבא (הלכות מלכים ח' / 10-11), אך צריך הרבה דמיון כדי למוצאן בכתובים שלנו כאן. לעומת זאת, אנו מוצאים בפסוקים אלה מסרים "חדשים" שהמקרא משדר אל האנושות בעקבות המבול:

(א) האל מברך את נח וצאצאיו בברכת "פרו ורבו" (פס' 1‏, 7), בדומה לברכה בפרשת בראשית (א' / 28). ריבוי בנים נחשב במקרא לברכה גדולה, ואילו העבודה נחשבת לקללה (בראשית ג' / 17-19). איש נאור בן ימינו - יקשה לו עד מאוד להתיישר עם הקו המקראי הזה. לרוב נחשב אדם מובטל לאומלל, ואילו אדם שמפיק סיפוק מעבודתו, נחשב לאדם מאושר; ואילו ריבוי ילדים הוא סממן מובהק של נחשלות, ולא משום אי היכולת של האדמה לזון את כל הצאצאים, אלא משום האחריות שחש ההורה המודרני כלפי ילדיו, אחריות שבהכרח מצטמצמת פלאים עם כל ילד שנולד. זאת ועוד, האדם המודרני יודע בחוש שטבעו של כל ילד הבא לעולם, הוא לדחוק את זולתו - אח, בן אותו השבט או העם, זר ואויב - בדרך כלל, על פי הסדר הזה.

(ב) האנושות, שהייתה עד כה צמחונית (בראשית א' / 29-30), מורשית מעתה לאכול בשר, אך נאסר עליה לאכול את הדם (ט' / 3-4), וזאת משום האמונה המקראית "כי הדם הוא הנפש" (דברים י"ב / 23, וראו גם ויקרא י"ז / 11). מובן שלאמונה הזאת אין שום בסיס ריאלי: שפיכת דם עלולה להביא למוות, אך "מקום הנפש" הוא במוח, ולא בשום מקום אחר - לא בלב, לא בכליות, ובוודאי שלא בדם.

(ג) נאסר על האדם ועל החיה (על "האחריות הפלילית" של בעלי החיים, ראו לעיל) לשפוך דם האדם, כלומר, נאסרים בדין רצח והריגה (ט' / 5-7). העובר על הצו הזה - דינו מוות בידי אדם: "שופך דם האדם - באדם דמו יישפך, כי בצלם אלוהים עשה את האדם" (ט' / 6). בימינו, כידוע, יש התנגדות עזה לעונש מוות, וארצות מתוקנות ביטלו אותו כליל, משום שהמדינה איננה רוצה לרדת לרמתו של הרוצח, ולעולל אותו מעשה הזוועה, ועוד בצורה מובנית ומאורגנת. המדינה יודעת שלא היא העניקה את החיים לרוצח, ועל כן גם איננה רשאית ליטול אותם ממנו. הנימוק המקראי, "כי בצלם אלוהים עשה את האדם", הוא חסר "עמידה", שהרי כשם שאסור היה לרוצח ליטול חיים בשם צלם האלוהים הטבוע באדם, כך גם למעניש את הרוצח אסור לו לקחת את חייו, משום שגם הוא (למרות השפל אליו ירד) נברא בצלם אלוהים. כך, כביכול, ברא אלוהים את האדם, שיהיו ביניהם רוצחים וגנבים ונואפים ורמאים - זהו "צלם אלוהים".

בהמשך פרק ט' נתרכז בעוד שני נושאים:

(א) הברית בין אלוהים ובין האדם והחיה קובעת שלא יבוא עוד מבול על הארץ, והיא מסומלת בקשת בענן (ט' / 8-17). אני מניח שגם איש מאמין יודה שלתופעה האופטית, שנגרמת משבירת קרני השמש בטיפות המים, אין, ולא יכולה להיות, שום משמעות על טבעית. אחרי כל שיטפון נורא שפוקד את דרום אסיה בתקופת המונסונים, והמוחק מעל פני האדמה יישובים שלמים, מופיעה הקשת בענן, האמורה "להזכיר" לאל לא לשוב ולהביא מבול על הארץ. מסתבר ש"הקשר במטפחת" שעשה האל "עוזר" רק בחלקו. האל מתואר בכתוב שלנו בהגשמה מלאה: הוא זקוק לקשת בענן שתזכיר לו את הברית, בדומה לאיש עסוק הרושם ביומנו את אשר הוא מבקש לא לשכוח.

שכרונו של נח
ציור שמן על בד מאת ג'ובאני בליני, צייר איטלקי, ונציה, 1430-1516
המוזאון לאומנות יפה, בזאנסון, צרפת

(ב) חם, בנו של נח, רואה את ערוות אביו, כשזה מתגלגל שיכור בתוך אוהלו (ט' / 22). הרושם הוא, על פי הכתוב, שזו הייתה מעידה אקראית, אך הפרשנים מפליגים ב"חטאו" של חם. מכל מקום, נח המתפכח מיינו, מקלל את נכדו, בנו של חם, כנען, על "חטא" אביו. השאלה הראשונה הנשאלת, מה טעם נח "הצדיק" מוצא לנכון לקלל? איזה הורה סביר מקלל את ילדיו? זאת ועוד, הרי הוא עצמו היה סיבת התקלה, ואם כבר לקלל, מה הטעם לקלל את נכדו, שלא היה כלל עד לאירוע? ובכן, "הצדק" המקראי מתייחס אל הצאצא כאילו היה חלק מאישיות ההורה. האל מאופיין כמי שפוקד עוון אבות על בנים (שמות כ' / 4, ל"ד / 7, דברים ה' / 8), והוא מקיים "היסטורית" את הקו "הצודק" הזה: בני עלי חוטאים לאלוהים, וצאצאיהם לוקים, דוד נואף, ובנו הנולד מהניאוף מת, ירבעם חוטא, ובנו החולה מת וזרעו מושמד, אחאב חוטא, אבל היות שחזר בתשובה, הרעה תבוא בימי בנו (ראו פירוט ומראי מקום בספרי 'התנ"ך - כף החובה', סטימצקי-תמוז 1986, ע' 99-101). והרי המאמין התמים נמצא במלכוד: לא יעזרו לו מעשיו הטובים וקיום מצוות האל, אם הוא "חייב" לקבל עונש על חטאי אביו! ברור שהכתוב שלנו מבקש להסביר תופעה: עממי כנען מגורשים מארצם, חלקם מושמדים, וחלקם הופכים להיות עבדים - צריך למצוא "סיבה", והרי היא לפניכם: קללתו של נח הצדיק! כאן גם מובעת האמונה המאגית ביכולתן של מילים (קללה או ברכה) לקיים עולם ולהחריבו, אמונה שאין לה כל תוקף אצל האדם הרציונלי.

נח מקלל את בנו כנען
תחריט מאת גוסטב דורה, צייר צרפתי, 1832-1883

לסיום הדיון בפרשה שלנו אזכיר את סיפור מגדל בבל (י"א / 1-9): על פניו, לא נראה כי בני האדם התכוונו למרוד באל. תוכניתם נראית על פניה די "צמחונית": "נבנה לנו עיר ומגדל, וראשו בשמיים, ונעשה לנו שם, פן נפוץ על פני כל הארץ" (י"א / 4). קשה לראות על פי פשט הכתוב אפילו רמז למרד - אנשים שדיברו באותה שפה, ביקשו להישאר מאוחדים, רצו שיהיה להם מבנה שניתן לראותו מרחוק, ורצו ששמם לא יימחק לאחר דורות. לא כך, לפי הסיפור, סבר האל: "ויאמר ה', הן עם אחד ושפה אחת לכולם, וזה החילם לעשות, ועתה לא ייבצר מהם כל אשר יזמו לעשות" (י"א / 6). לא ברור ממה חשש האל, אך ברור שלא מדובר ב"חטא" אובייקטיבי, אלא בחשש "סובייקטיבי" של האל, אשר שוב צויר בקווים גשמיים מאוד, כמו במקומות רבים אחרים (ראו דוגמה קלסית: "ויאמר ה' אלוהים, הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע, ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים, ואכל וחי לעולם" - ג' / 22).

האל קורא לעיר, שם ניסו בני האדם לבנות מגדל, בשם 'בבל', "כי שם בלל ה' שפת כל הארץ" (י"א / 9). ברור שגם כאן יש הסבר תופעה: מדוע יש בעולם כל כך הרבה עמים ושפות, אם כולנו צאצאים של אדם וחוה? אלא שלהסבר הלשוני כאן, ולרוב המקומות האחרים במקרא, אין שחר: 'בבל' באכדית משמעה - שער השמיים, ואין לה קשר לבלילת שפות. דוגמאות רבות של אטימולוגיה שגויה נמצא במדרשי שמות אחרים. הרי דוגמאות אחדות: "לזאת ייקרא אישה, כי מאיש לוקחה זאת" (ב' / 23) - והרי אישה בא משורש אנ"ש, ואילו איש בא משורש או"ש; או "ויקרא את שמו נח, לאמור, זה ינחמנו ממעשנו ומעיצבון ידינו..." (ה' / 29) - והרי נח הוא משורש נו"ח, ואילו ינחמנו משורש נח"מ; או: "ותקרא את שמו שמואל, כי מה' שאילתיו" (שמואל א', א' / 20), והרי שאילתיו בא משורש שא"ל, ואילו שמואל בנוי משתי מילים - שם ואל: שם-אל.

מגדל בבל
ציור שמן על נחושת מאת הנדריק ואן קליב, צייר פלמי, 1525-1590
מוזאון קרולר-מילר, אוטרלו, הולנד

הבורות הלשונית הזאת של מחברי הכתובים מצטרפת אל הציור המגשים בהיטל כל כך נמוך ופרימיטיבי של האל, והכול ביחד מראה עד כמה מגוחכת היומרה של הכותבים להביא בפני הקורא "דברי אלוהים חיים".